פסק-דין בתיק עת"מ 1350/04

1.         בפני עתירה שהגישו רולא ומוחמד גושה (להלן - העותרים), בה המבקשים להורות לשר הפנים (להלן - המשיב) להעניק לעותר 2 מעמד של רשיון קבע במדינת ישראל מכח היותו בן לתושבי  ישראל בעלי מעמד של רשיון קבע. לחילופין מבקשים העותרים להורות למשיב לאשר את הבקשה לאיחוד משפחות שהגישה עותרת 1 עבור בעלה (עותר 2) ולחילופי חילופין הם מבקשים להצהיר על ביטול חוק הכניסה לישראל (הוראת שעה) תשס"ג-2003.

וזה בקצרה הרקע העובדתי הנדרש לענייננו:

2.         העותרת, תושבת מדינת ישראל, נישאה לעותר ביום 20.10.99. ביום 28.6.01 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות וביום 4.11.01 הודיע להם המשיב כי בקשתם סורבה מטעמים בטחוניים (נספח א' לכתב התשובה).

3.         ביום 2.1.04, בחלוף למעלה משנתיים לאחר ההחלטה, פנו העותרים למשיב וביקשו לברר מה עלה בגורל בקשתם לאיחוד משפחות (נספח ע/20 לעתירה).

            במכתב מיום 20.9.04, הודיע המשיב לעותרים כי בקשתם נדחתה מטעמים בטחוניים עוד ביום 4.11.01 ולפיכך לא ניתן לשוב ולדון בה (נספח ג' לכתב התשובה).

4.         ביום 6.12.04 הגישו העותרים בקשה חדשה לאיחוד משפחות. ביום 8.12.04 הודיע המשיב לעותרים על החלטתו לסרב לבקשה (נספח ה' לכתב התשובה).

5.         בעקבות הגשת העתירה, ערך המשיב בדיקה מעודכנת אצל גורמי הבטחון והתברר לו כי בידי רשויות הבטחון מידע כי לעותר 2 זיקה למוסדות הרשות הפלשתינאית בשנים עברו וכי קיימות אינדיקציות לכך שהוא עדיין מצוי בקשר עם הרשות. העותר 2 זומן לשיחה עם גורמי הבטחון ובמהלך השיחה מסר, בין היתר, כי הגיע לשטחי הרשות הפלסטינית כשהוא נושא בתואר מנהל אחראי שיפוץ כנסיה מטעם הרשות הפלשתינאית. כמו כן אישר העותר 2 כי נכתבו בשמו מספר דו"חות של משרד התיירות ברשות הפלשתינאית ובשנת 2000 עבד ברשות משך כחודש ימים בנושא שיפוץ אתרים עתיקים (דו"ח תחקור, נספח ז' לכתב התשובה).

עיקר טיעוני העותרים

6.         בדיון בבית המשפט טען ב"כ העותרים כי הוא מוותר על הבקשה לאיחוד המשפחות שהגישו העותרים ביום 28.6.01 וסורבה על ידי המשיב "מטעמים בטחוניים" (ביום4.11.01). ב"כ העותרים טען כי העותרים מצמצמים את עתירתם לטענה כי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003 אינו חל על העותר 2 מאחר והוא אינו "תושב האזור" כמשמעותו בחוק הנ"ל.

            העותר 2 טען כי למרות שהוא מחזיק בתעודת האזור (מיום לידתו) והתגורר באזור, הוא אינו תושב האזור. לטענתו, על פי מבחן "מירב הזיקות" זיקותיו אינן לאזור אלא למדינת כווית ולירדן והוא קשר את גורלו למדינת ישראל. העותר 2 טען כי בנסיבות אלו, היה על המשיב לאפשר לו להגיש בקשה לאיחוד משפחות שכן חוק האזרחות (הוראת השעה) אינו חל עליו והוא אינו "תושב האזור" כהגדרתו בחוק זה.

            עיקר טיעוני המשיבים

7.         המשיב טוען כי העתירה לוקה בשיהוי ניכר וכי לא ניתן לבחון כיום את החלטת הסירוב המבוססת על "טעמים בטחוניים" וניתנה לפני שנים רבות. המשיב טוען כי הוראת השעה חלה על העותר מאחר והוא "תושב האזור" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק האזרחות (הוראת השעה). המשיב טוען כי בנוסף לעובדה שהעותר רשום במרשם האוכלוסין של האזור קיימות במקרה זה אינדיקציות נוספות לתושבות של העותר באזור. כך, מעיון בנתונים של מרשם האזור, עולה כי במהלך השנים 1998-2003 פנה העותר מספר פעמים במטרה לבצע עדכונים שונים במרשם האזור (נספח ח' לכתב התשובה). בנוסף, בבקשה לאיחוד משפחות שהגיש העותר, הוא ציין במפורש כי אזרחותו הינה פלשתינית וכן ציין  מספר זהות של האזור. בנוסף, קיימים מסמכים נוספים וביניהם התחקורים הבטחוניים שנערכו לעותר מהם ניתן ללמוד על הזיקות הברורות של העותר לאזור.

            דיון

8.         השאלה העיקרית העומדת להכרעה בפני היא האם העותר הינו "תושב האזור" כמשמעותו בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן - החוק או חוק האזרחות (הוראת שעה)).

            סעיף 1 לחוק מגדיר "תושב האזור" כך:

"תושב אזור - לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור".

            ככלל, המבחן המקובל להגדרת תושבות הוא מבחן מירב הזיקות (ראה ע"א 3025/00 שרון הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111 פסקה 22, מפי כב' הנשיא ברק).

            עם זאת, משמעות המונח "תושב" אינה אחידה והיא עשויה להשתנות על בסיס הפרשנות התכליתית של החוק:

"היקף התפרשותו של הדיבור "תושב" יקבע במקרים אלה על-פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי בעניינו של התושב" (פסקה 21 בפסק דין הרוש).

            הפסיקה קבעה כי ישיבה ממושכת במדינה אין בה, בהכרח, כדי להצביע על רכישת תושבות של קבע. בעת"מ 430/04 עבד אל-מליכ אל ג'אבר נ' שר הפנים ואח' קבע בעניין זה כב' השופט עדיאל: